חרדה קיומית 

אנו נוסעים מאין לאין וזה מפחיד. מה שמפחיד וראשוני כל כך הוא גם זה שעשוי, אם נאפשר לו, לדרבן אותנו למסע של מאבק ושינוי, למסע של השתוממות ושל תהיה. מסע שהופעתנו בו הנה רק שיהוק קל בזמן הנצחי, כזה שמתחיל בחיכוך ולחץ אדיר בו אנו נדחפים החוצה בתככי תעלה צרה שמקשרת אותנו בין העולם הקטן, המוגן והאינטנסיבי לעולם גדול וזר - קפיצת אוקטבה מתרחשת ואנו נולדים.
תשעה חודשים של התהוות והתגבשות אל 'תוכנית אב' קבועה מראש בתוך כור ההיתוך של הרחם האימהי מאפשרים לנו יציאה אל מקום חדש בו עשויה להתרחש 'קפיצה' נוספת והתגבשות שניה ללידה חדשה - התגבשות ולידה של ההוויה הפנימית זו שתאפשר את ההתגשמות שלנו.
התגבשות זו שונה מקודמתה (מזו שנולדנו ממנה) בכך שאינה מתהווה אוטומטית ולא בבטן אימנו, הפעם זה אנחנו הבטן, הרחם, האם והאב. זה אנחנו הפעם אלה שאמורים לספק את האקולוגיה הרחמית שבתוכה חום, לחץ וחומרי הזנה מתאימים בדחיסות ארוכה מספיק עשויים לאפשר לנו לידה מחדש בתוך כור ההיתוך של חיינו הפנמיים. בדרכו הנפלאה כותב על כך פנחס שדה "לידתו האמיתית של האדם אינה חלה ברגע שגופו נולד, אלא בשעה אשר בה, מתוך חבלים וסבל, מתרחש לו מאורע פנימי, רוחני, שעל - ידיו בא האדם לראשונה לידי הכרת הוויתו. הנשמה הראשונה היתה הנשמה הטבעית והחיים שהיא חוללה היו רק בבחינת אפשרות; הנשמה השנייה היא הנשמה הרוחנית, שעל ידיה הופכים החיים להתגשמות".

ואולם הבעיות שלנו מתחילות להתרחש כאשר ניתנת לנו זכות הבחירה ומכיוון שאין מדובר בתהליך אוטומטי הרי שהעדרה של משמעות ברורה לחיים ולכן תנאים נכונים (אקולוגיה טבעית שתאפשר לידה מחדש) יוצרת ואקום שמושך אליו פנימה חרדה קיומית אשר בדרך כלל מתורגמת מיד לפאניקה ולחץ חיצוני, כזה שאיננו מצליחים להכיל וממהרים להשתיק בעשייה. ההגות האקזיסטנציאלית (כאחת מהתהליכים שיכולים לאפשר את הלידה מחדש) נאנסה במשך הזמן לפנות את מקומה לפן אקטיבי וזכרי שייצר עבורנו תרבות חדשה.
לא עוד שקט וחלל פנימי המאפשרים התהוות עמוקה במחשכי הרחם התת תודעתי, או הריונות ארוכים בהם מתאפשרת הבשלה איטית של חומרי גלם נפשיים שעשויים להתגבש לכדי תובנות מהותיות ורעיונות חדשים (על מנת שינבעו מאוחר יותר אל פני השטח מתוך הקדירה האנושית), לא עוד חיבור ארוך וטבעי לאין מתמשך ובמקום כל זה יצרנו עולם חברתי כלכלי קשה ומנוכר שאלוהיו זו השורה התחתונה, הפן הנשי של חיינו נסוג והתכווץ אל מול התלהמות כוחנית ובוטה שהופנתה אליו מן הצד הזכרי שלנו.
בעוד שמבפנים נשארנו ילדים קטנים ומפוחדים מבחוץ המשכנו עם הפוזה של 'יהיה בסדר' ו'סמוך עלי', נקודת ההשקפה הקיומית שלנו התהפכה ובמקום התבוננות עמוקה פנימה אל מדורי הנפש והתגבשותם של תהליכים - הפכנו צופים פסיביים של תרבות רייטינג צרכנית אשר מסתכלת על העור המת, על הקליפה.
כך בהיותנו מנותקים ממרכז כובד פנימי (זה המחובר לחוסר הסיפוק הראשוני והטבעי שמצליח לחדור ולפלח מבעד לכול שאר הרמות) פינתה האינטנסיביות הפנימית את מקומה ללחץ חיצוני שהופנם אל תוך המערכת והפך למתח שמכווץ ומקבע אותנו מבפנים עד לכדי התמכרות מכאיבה, משפטים כמו - בלי לחץ אני לא מתפקד' או 'כשאני לחוץ אני מתפקד הכי טוב' הפכו לחלק מקובל בשפה שלנו. כך זועקת לשמיים המצוקה הנפשית שלנו כשאנו נלחצים להתאים את עצמנו למסגרות החברתיות שיצרנו (נישואין, קריירה, מעמד), המתח בתוכנו גואה כשאנו מנסים לשמר את האשליה שבתחושת הביטחון המזויפת שמקיפה אותנו (כסף, רכוש, משפחה) ובחלק מהמקרים אף יותר מזה - כשעומס היתר אצלנו גורם לכזו מאסה קריטית אשר הופכת את חיינו לחרדה מתמשכת בפני חוסר הוודאות של המחר.
נלכדנו בתוך מעגל קסמים נורא של לחץ מתגבר ומתח מתמיד בו חושנו מתקהים וגופנו האומלל בניסיונותיו הנואשים לנקות עצמו מעודפי הרעל האנרגטי שבו שורף את קצות העצבים של עצמו עד כדי כך שעכשיו על מנת לחוש משהו בפעם הבאה עלינו להיכנס ללחץ גבוה עוד יותר...

במבט אחר נראה שעל מנת להשתחרר מלולאת הקיום הנוראית הזו צריך להתחולל שינוי נוסף ואולי אף כואב בנקודת ההשקפה הקיומית שלנו - רק שהפעם מבפנים החוצה, שינוי כזה שיאפשר לנו חיבור לאמת מידה טבעית יותר מזו הקיימת היום. אמת מידה כזו שתספק את ה'למה' הנחוץ כל כך שיכול להפוך כמעט כל 'אייך' לאפשרי - כדברי ניטשה. במצב שכזה עשוי הפחד הנורא מפני סופם של החיים להעניק להם משמעות חדשה (בהקשר זה ראה את הספר 'האדם מחפש משמעות' מאת ויקטור פראנקל) ולדרבן אותנו למחוזות בתוליים בהם אולי תתאפשר לידה שניה.
החרדה הקיומית העמוקה אשר בנויה בתוכנו פנימה כחלק מתוכנית האב הראשונית היא חומר גלם מיוחד במינו אשר עשוי מחד לדרבן את מכלול החיים שלנו לגילויים מתקדמים ביותר ולחוויות מסוג אחר ומאידך לקבע את חיינו בלולאה נוראה של קריסה נפשית מפני המחר.
אם נאפשר לחרדה זו להיות הרי שתוכל לגרום לנו תחושת כבוד אנושי חדש כשאנו עומדים בשיא המתח ונותנים לחיים לזרום דרכנו אל יעדם מבלי שנתערב בהם, כבוד אנושי חדש שיכול לתת ערך ממשי לכל רגע מהזמן שאוזל בשעון החול של הקיום.


"בכולנו קיימת חרדה מסוימת מן המוות. זהו מחיר הכניסה אל המודעות העצמית"
ד''ר ארווין יאלום, 'תליין האהבה'